משרד חקירות מ.ח.א
לייעוץ חינם חייגו 077-2160190

“טוב הכלב החי מהארי המת”

מיומנו של מאיר נוה, מנהל מ.ח.א משרד חקירות אזרחיות:

כידוע לא תמיד צריך להיות אמיץ, למרות שכבעלים לשעבר של שני כלבי זאב (רועה גרמני), לא הייתי ממהר דווקא להצביע על כלב בקוטב הנגדי של האריה. לדעתי הכלבים לא פחות אמיצים, יחסית לגודל שלהם ולכח שלהם.

אז הנה מקרה בו העדפתי להיות אריה מאשר כלב, לא בטוח שבדיעבד זה היה חכם במיוחד:

היה זה בשנת 1970, ממש כשהתחלתי לעסוק בחקירות פרטיות. קבלתי משימה לעקוב אחרי משאית שעמדה להעמיס אזבסטים והמזמין רצה לדעת להיכן מובלת הסחורה.

בבקר השכם התייצבתי לתצפית ליד גשר פז הישן בחיפה, ב”מכונית הפאר” שלי מדגם דה-שבו, עם הילוכים ידניים, שבכדי להעביר הילוך “מערבבים” אותו (או בוחשים, תלוי בנקודת המבט של הבוחש…). המשאית יצאה לדרכה זמן לא רב אחרי תחילת התצפית (אם היה דבר ששנאתי כשעבדתי בשטח, היה מעקב בו אתה מתייצב בשעה מוגדרת והאובייקט יוצא אחרי שעות ארוכות של המתנה. יש חוקרים פרטיים שהדבר מתאים להם – לי לא!) ואני בעקבותיו.

היה זה יום קיץ חם ולח, המזגן בדה-שבו לא פעל (טוב, בעצם לא היה מזגן…) ודרך החלונות הפתוחים נכנסה רוח חמה ולחה, כמו סופגנייה…

המשאית נסעה דרומה ואחרי שעה של נסיעה, כשהמשאית בקושי עברה את נתניה (הכבישים לא היו אז ברמה של היום, אפילו לא קרוב), התחלתי להרגיש בצמא.

ניסיון גדול במעקבים לא היה לי אז והרעיון לקחת איתי בקבוק מים, לא עלה על דעתי (אל דאגה – מאותו יום פק”ל היה לי בקבוק מים ברכב. עדיף מים חמים, מבכלל לא).

אבל לעצור אי אפשר והמשכתי הלאה.

המשאית נסעה דרך בית נחמיה (ליד נתב”ג), עצרה שם למשך מספר דקות (לא שזה עזר לי – נהג המשאית כנראה התרענן, אני שלא ידעתי לכמה זמן עצר – לא) ואחרי כ-10 דקות המשיך בדרכו לכוון ירושלים.

כבר בשלב זה היתה לי תחושה שהוא מתייחס אלי.

וכי כיצד לא? למשאית כידוע יש שתי מראות גדולות משני הצדדים שמאפשרות לראות מה קורה מאחור למרחק. כזכור עקבתי לבד אחריו מחיפה (כבעל משרד חקירות, לא הייתי מעלה כיום על דעתי להוציא מעקב כזה עם עוקב אחד. אבל בעל המשרד אצלו עבדתי, היה נוכל ורמאי, אללה ירחמו, יתכן וגבה כסף עבור שני חוקרים פרטיים ושלח רק חוקר פרטי אחד לדרך), התנועה היתה אז דלילה למדי (בשונה לגמרי ממה שקורה היום) ובעליות התלולות לירושלים, המשאית נסעה מאוד לאט ואני הזדחלתי אחריה.

הרציונל היה, שגם אם הבחין בי, הוא הרי לא יחזור לחיפה. הוא היה עמוס בלוחות אזבסט, אותן היה צורך לפרוק איפה שהוא, לא כן?

מה שלא לקחתי בחשבון היה, מידת הטירוף של הנהג: בשלב מסוים הוא עצר את המשאית והחל לנסוע במורד לאחור במטרה כנראה לרמוס אותי.

לא התרגשתי במיוחד, שלבתי להילוך אחורי והתחלתי גם אני לנסוע לאחור. באותו שלב עצר את רכבו, נהג המכונית הפופולרית של אותם הימים, פולקסווגן חיפושית (היית מפרסם מכונית כזו למכירה, היו רבים עליה הקונים) ובחור כבן 40-35, חובש כיפה סרוגה, יצא ממנה ושאל אותי “קרה משהו, צריך עזרה?”

“לא לא” עניתי, “הכל בסדר”.

נהג המשאית ראה שכך הם פני הדברים, המשיך לנסוע קדימה ובכניסה לירושלים עצר ליד מחסום משטרה (כן, כן, כבר באותם הימים היה מחסום משטרה בכניסה לירושלים) ואמר לשוטרים שאני עוקב אחריו.

הודיתי בפני השוטר שאכן אני עוקב אחריו, אני חוקר פרטי (אז לא היה צורך ברישיון. הרישיונות נכנסו לתוקף רק בשנת 1972) והמשימה שלי היא לראות, היכן הוא פורק את הסחורה.

השוטרים הניחו לי והגעתי עם המשאית (טוב, לא עם, אחריה) לקרית טלז-סטון שהיתה אז בבנייה וראיתי איך פורקים את הלוחות מהמשאית.

בדיעבד, אני שואל אתכם – ההיה זה מעשה אמיץ לעקוב אחרי נהג משאית שרצה לרמוס אותך, או מעשה טפשי?

ייעוץ ראשוני חינם - לחצו לחיוג 077-2160190
דברו איתנו